מתוך הספר
.

חולי סרטן נגד מדינת ישראל:
מלחמה על צמחי מרפא

מדינת ישראל משקרת שקר ברור וגלוי, אשר מונע מהחולים הקשים ביותר טיפול ראוי. מצד אחד, המדינה מגדירה קנאביס בתור "סם מסוכן ללא תועלת רפואית", כמו הרואין, ולכן מפלילה את משתמשיו וסוחריו.

מצד שני, אותה מדינה שקובעת שמדובר בסם ללא תועלת רפואית, מפעילה יחידת קנאביס רפואי שממסדת מתן קנאביס לחולים במחלות מסוימות, ע"י רופאים הסבורים כי יש בכך תועלת רפואית.

בין הפטיש של חוקי הקנאביס הפליליים לסדן של מערכת הבריאות שעושה מאמצים ניכרים כדי למנוע "זליגה" של הקנאביס הרפואי לבריאים, גם במחיר של פגיעה בטיפול בחולים, יש אנשים חולים, ורבים מהם. בעל כורחם, החולים מוצאים את עצמם כקורבנות של מלחמות הקנאביס.

אבל לא כולם קורבנות. בקהילת מטופלי הקנאביס הרפואי, אליה נקלעתי לאחר שאבי חלה בסרטן, פגשתי אנשים יוצאי דופן, אני קורא להם "מחתרת המלאכים", הפועלת מחוץ לממסד הרפואי, מסייעת לחולים תוך סיכון עצמי רב ונמצאת תחת איום מתמיד של מאסר והתנכלות ממסדית.

את העדויות האותנטיות של "מלאכי הקנאביס", יחד עם עוד עשרות מטופלים, מטפלים ואנשי מקצוע בתחום הקנאביס הרפואי, איגדתי לספר "מלחמות הקנאביס", המספק הצצה נדירה לחצר האחורית של מערכת הבריאות: להשלכות הבלתי נתפסות של חוקי הקנאביס, לאינטרסים העומדים מאחוריהם, ולחייהם של האנשים שמסכנים את כל היקר להם כדי לעזור לזרים מוחלטים.

לפניכם קטעים נבחרים מהספר. להזמנה אונליין<<

ניר המלאך

ניר יופטרו ("ניר המלאך") מספר על ההתפתחויות האחרונות במשפט אליו הועמד לדין כי הכין בהתנדבות שמן קנאביס רפואי לחולי סרטן, בריאיון לספר "מלחמות הקנאביס": "בדיונים הקודמים השופטת אמרה לתביעה שבסופו של דבר נעשה פה איזה שהוא מעשה חסד, שצריך להתחשב בזה שהדברים לא נעשו בזדון, ושצריך להתייחס לזה שפקודת הסמים המסוכנים נחקקה הרבה לפני לפני שהיה פה קנאביס רפואי.

בכתב האישום נגדי, התביעה בכלל לא התייחסה לזה שמדובר בקנאביס רפואי, של משרד הבריאות, ובחולי סרטן שיש להם רישיון לקנאביס מהרופא. לפי התיאור שלהם, זה נראה כאילו סתם הגיעו אליי כל מיני אנשים עם איזשהו קנאביס מהרחוב והכנתי להם שמן.

השופטת גם הצביעה על זה שבעצם אין איזשהו סעיף בחוק נגד הכנת שמן ריק סימפסון מקנאביס רפואי, היא אמרה שיש פה איזה שהוא תיק דגל, עם פתח לתקדים, כי רואים בצילומים שיש פח זבל שלפי המשטרה הוציאו ממנו קנאביס במשקל מאוד גבוה – אבל בפועל מדובר בשאריות של הקנאביס שנשאר אחרי המיצוי של השמן לחולים, אין בזה בכלל חומרים פעילים, החומרים הפעילים מוצו לשמן שהחולים קיבלו. זה כמו קליפות תפוזים שנשארו אחרי שהתפוז נסחט, אין בזה כלום.

השופטת אמרה לפרקליטות שזה יכול להיות פתח לכך שבעתיד תיקי סמים יקבעו לפי ריכוזים, ולא לפי משקלים, כי באמת היה מדובר פה בקנאביס רפואי ולא בקנאביס שהוא לא חוקי. כמו שאמרתי למשטרה, אני בסך הכל עוזר לאנשים להפוך ביצה לחביתה, מביצה חוקית, ביצה שהחולה קיבל מהרופא שלו.

אז בדיון האחרון, התביעה פסלה את השופטת.

הם אמרו שהיא הביעה עמדה לטובתי. אז עכשיו מבקשים להתחיל את המשפט אצל שופט אחר. אני לא מבין למה צריך לחפש שופט שלא יהיה לטובתי, מדובר פה בחולים אונקולוגים, אנשים שבעצם רק עזרתי להם.

בינתיים החיים שלי עדיין תקועים – התחייבתי לא להכין שמן עד להכרעה במשפט כדי שישחררו אותי ממעצר, אני לא יכול למצוא עבודה, לא יכול להתקדם בחיים, אולי אני אלך לכלא.

אני מאוד מקווה שבאיזה שהוא שלב, הלוואי שכמה שיותר מוקדם, הפרקליטות תבין שלא הייתה לי כוונה רעה, שלא ניסיתי לעשות שום דבר רע לאף אחד, ולהיפך, ניסיתי לעשות טוב וגם עשיתי טוב. אני לא חושב שמגיע לי לשבת בכלא ומקווה שזה יגמר ללא הרשעה."

(עמ' 110. להזמנת הספר לחצו כאן)

ההונאה

"עד 1937 קנאביס היה חוקי בארה"ב כמו אקמול, במובן מסוים יותר מאקמול. היית יכול לקנות את זה בסופרמרקטים, ורופאים בארצות הברית השתמשו בזה בתור תרופת קו ראשון. חולה היה בא לרופא, דבר ראשון הוא היה מקבל קנאביס, מסוג אינדיקה בדרך כלל, כי מה שגילו הרופאים שם בשטח בהרבה מאוד שנים של ניסיונות זה שקנאביס אף פעם לא באמת מזיק, ולפעמים מועיל. לכן זה היה מאוד פופולארי, מאוד רגיל, ממש חלק מהחיים." מספר גלעד אלפר בעדות לספר "מלחמות הקנאביס", המתפרסם בימים אלו:

"ב-1933 נגמרו "חוקי היובש" והאלכוהול בארה"ב חזר להיות חוקי. היה פקיד בכיר בשם הארי אנסילנגר, שכנראה השתעמם בעבודתו, כבר אי אפשר היה להילחם באלכוהול, כנראה לא מספיק עניין אותו להילחם בסמים כמו הירואין, אז הוא חיפש לעשות משהו אחר. הקנאביס התלבש לו יפה, גם מכיוון שזה היה בשימוש רחב, וכך אפשר היה להצדיק הרבה פעילות נגד, הרבה פירסום, הרבה תקציבים.

וגם, כי קנאביס היה בשימוש נרחב לא רק ברפואה, אלא גם בשימוש חברתי. זה היה מאוד מקובל בקרב היספאנים ושחורים, זה היה מאוד מקובל לעשן קנאביס במועדוני ג׳אז, שם היו שחורים שלפי החששות של גזענים באותה תקופה, התרועעו עם נשים לבנות, דבר שהיה נורא ואיום מבחינתו של אנסלינגר, שהיה גזען, והוא הפך את הקנאביס לסמל של תרבות השחורים, שכביכול משתמשים בקנאביס למצוא את דרכם אל נשים לבנות.

אחד הציטוטים מהקמפיין אמר "קנאביס גורם לשחורים לחשוב שהם טובים כמו הלבנים". היום זה אולי נשמע מופרך, אבל זה היה באמת הקמפיין שהוא השתמש בו, אפשר למצוא את המודעות של הקמפיין שפורסמו אז בעיתונות.

הוא אפילו שינה את המילה - עד אז קראו לזה בארה"ב קנאביס, מריחואנה זו מילה שלא הייתה קיימת בארצות הברית בצורה נרחבת בשנות השלושים, מריחואנה זו מילה שלקוחה מהמקסיקנים, אז הוא החליט להשתמש במילה הזו כדי לסמל שזה משהו של מקסיקנים, כי זה השתלב יפה עם השנאה והגזענות נגד מקסיקנים. חלק מאוד גדול מכל הקמפיין הציבורי המוצלח נגד קנאביס היה ההתבססות על גזענות נגד שחורים והיספאנים. ולכל זה, מצטרפים סיפורים של אינטרסים מסחריים.

באותה תקופה המפ, שזה מעין סוג של קנאביס שאין לו תכונות ממסטלות, היה אז בשימוש תעשייתי נרחב. זה חומר תעשייתי מוצלח, קל מאוד לגדל אותו, יש לו שימושים בהכנת חבלים, בגדים, נייר, ועוד דברים.

באותו זמן ייצרו מהמפ תחליף לנייר, והיה איל עיתונות בשם רנדולף הרסט שהיו לו אינטרסים מסחריים בתעשיית הנייר הרגילה, וההמפ התחרה בו בצורה יעילה. אין לזה הוכחות חותכות, אבל הוא כנראה דחף את אנסלינגר שיקדם בשבילו את העניין הזה. לאסור על קנאביס כדי שיהיה אסור לגדל המפ, וזה אכן מה שקרה ותעשיית ההמפ נעלמה והפסיקה להתחרות בנייר.

הקמפיין של אנסלינגר גם האשים את הקנאביס שהוא גורם לאנשים להיות מאוד אלימים. הייתה כרזה אחת שאמרה "אם תעשן סיגרית קאנביס אחת - תרצח את אח שלך". אנסלינגר הפיץ מסרים שאמרו בעצם שאנשים מעשנים מריחואנה ואז משתגעים ומתחילים לרצוח ולאנוס.

הקמפיין הציבורי הצליח, ובקונגרס, אחרי דיון סתמי לחלוטין, שלקח בערך שעתיים, הפכו את הקנאביס ללא חוקי. מדינות העולם האחרות הלכו בעקבות ארה"ב, ומאז ועד היום קנאביס לא חוקי ברוב העולם וכולנו סופגים שרידים של הקמפיין של אנסלינגר.

זה מדהים במיוחד כי אנסלינגר היה רמאי, שהיה מודע לרמאות שלו. בשנות השלושים הוא האשים את הקנאביס שהוא גורם לאלימות, אבל אז הגיעה מלחמת העולם השנייה ואחריה המלחמה הקרה עם הקומוניסטים, אז הוא התחיל בקמפיין שאמר שקנאביס משרה אדישות והופך את האנשים לסבילים ונתונים לשטיפת מוח קומוניסטית. כלומר הוא פשוט שינה ב-180 מעלות את התעמולה שלו בהתאם לנסיבות, הכל היה קישקוש.

בגלל שמאז 1937 קנאביס לא חוקי, נבלמו המון ניסיונות לשימושים רפואיים בקנאביס. כמעט לא נעשו עליו מחקרים רפואיים, כי זה לא חוקי. הייתה דרך מסויימת לעשות מחקרים רפואיים בקנאביס בארה"ב, לאוניברסיטת מיסיסיפי היו גידולים מורשים של קנאביס ולהם היה מותר לשחרר קנאביס למדענים שיעשו ניסויים, בכפוף לאישור של אגף ממשלתי כלשהוא. אבל אם הגישו בקשות לניסויים על שימושים רפואיים בקנאביס, למשל לבדוק אם קנאביס יכול לאושש תאי מוח או דברים כאלה, לא אישרו את הבקשות. אבל אם מטרת הניסוי הייתה להראות שקנאביס יוצר פגיעה בפעילות המוחית, אז היו אומרים לך כן."

 (עמ' 353. להזמנת הספר לחצו כאן)

 "ארגון הפשע" שהציל חולי סרטן

חולה הסרטן ו"ראש ארגון הפשע" - רון צפריר מספר:

"בדיקות ה-mri הראו שלמרות התרופות הביולוגיות הגרורות ממשיכות להתפתח, היו לי גרורות מופשטות בדרגה 4 בחוט השדרה, בריאות, בכליות, ברגל. עברתי ניתוח וכרתו לי את העקב בו התגלה הסרטן והוציאו לי גם מהירך גרורות שהצטברו בו. באיזשהו שלב, הרופאה הקבועה שלי עשתה תנועת חוסר אונים, ואמרה לי: "לך תיהנה מהחיים."

הבנתי שיש לי מקסימום חצי שנה לחיות. זה היה לפני שנתיים.

כשיצאתי מהרופאה הבנתי שאני צריך להילחם ולמצוא אלטרנטיבה. חיפשתי באינטרנט תשובות איך אוכל להציל את עצמי. ואז נתקלתי בסיפורו של ריק סימפסון, שהציל את עצמו בעזרת הקנאביס. בעקבות המלצה של חברים, הגעתי לד"ר ג'וני גרינפלד. הוא בחן את המצב שלי ונתן לי אישור ל- 180 גרם. הוא הבין שאני חייב שמן קנאביס כדי לבלום את המחלה.

הגעתי למתנדב שהכין לי שמן, והתחלתי טיפול בשיטת ריק סימפסון. התחלתי להתאושש. לקום מהמיטה ולצאת מהבית, פגשתי שוב לקוחות, התיישבתי מול המחשב, וניסיתי להפסיק להיות הסמרטוט הנצחי. לא הפסקתי את התרופות הביולוגיות. הייתי פחדן ומקובע. כמויות השמן שלקחתי הלכו וגדלו והגרורות נעצרו. הפסקתי את התרופות והמשכתי עם הקנאביס, והגרורות נשארו קפואות במקומן.

לאחר שנה נגמר לי האישור. ג'וני לא יכול היה יותר לתת אישורים היות ומשרד הבריאות אסר עליו. הלכתי לאונקולוגית שלי לחדש את הרישיון, והיא אישרה לי רק 50 גרם. לא אישרו לה לתת יותר מזה.

עם 50 גרם היה ברור שלא אוכל להפיק שמן. לא לקחתי את האישור ויצאתי למסע ההפגנות שלי. להודות על האמת, עלי קצת ויתרתי. יצאתי מתוך נקודת הנחה שבכל זאת, כחולה בן 66 שהוא קשיש פחות או יותר, אני נמצא בתחתית סולם העדיפויות – אם יפתרו לי את הבעיה עם הסרטן, תהיה לי בעיה בכליות, או במקום אחר. אני יקר מדי למערכת הבריאות והצלחת חיי אינה עומדת בראש הרשימה. חשבתי שאולי יש פה עניין שנותנים לקשישים ללכת, ואת המשאבים ישקיעו בצעירים החולים.

ואז נתקלתי בסיפור של סיון מימוני. קראתי את הפוסט שהיא כתבה בפייסבוק כשהיתה בת 23. הבנתי שהם לא מרחמים גם על ילדות קטנות.

יצרתי איתה קשר, דיברתי איתה, אח"כ גם נפגשנו. החלטתי, במקרה שלה לא אשתוק. אצא למלחמה לא בשבילי, בשביל סיון. חייבים להפסיק את הטירוף הזה.

עד היום יש לי גרורות. השמן לא הצליח להעלים את הסרטן. אבל הוא יצר קיפאון, הגרורות התמעטו ואלה שנשארו לא גדלות.

את הצילום האחרון שעשיתי העברתי לד"ר ג'וני, והוא כתב לי: "יש לך שתי גרורות בראש שעדיין עובדות, אותן צריך לחסל, כל השאר התנקה." אני מרגיש עכשיו הכי טוב בשש שנים עם המחלה."

"התחלתי לכתוב אינסוף פוסטים בפייסבוק ותארתי את המצב הנואש שלי ושל חולי הסרטן. עמוס דב סילבר כנראה קרא את הפוסטים. לא הכרתי אותו, ולא ידעתי על קיומו. אין לי מושג איך הוא גילה איפה אני גר.

יום אחד צלצל הפעמון בדלת, פתחתי אותה, ובחוץ עמד בחור צעיר שנתן לי מעטפה ובתוכה מזרק עם שמן. הוא אמר לי "זה מעמוס". שאלתי: "מה? מי זה עמוס?" והוא ענה לי: "עמוס סילבר, מטלגראס, מה, אתה לא יודע מי זה?" השבתי בשלילה. בחיים לא נכנסתי לטלגראס, לא נרשמתי לטלגראס, אף פעם לא רכשתי בטלגראס. אני פחדן, מאוד פחדן.

"זה מעמוס, הוא קרא עלייך בפייסבוק אז הוא שלח לך מתנה״, אמר לי הבחור.

תודה, תודה. מה עוד יש להגיד? הגיעו אליי בהמשך עוד 4-5 פעמים שליחים שהביאו מזרקים ובקבוקים, ואף פעם לא ביקשו שקל. זה הכל היה מעמוס.

כשעמוס נעצר, ביקשתי מגלי רעייתו שיסדרו לי אישור כניסה לבית סוהר, ונסעתי לבקר אותו. הבאתי לו את מה שמותר להביא בביקור בבית הכלא, ומאוד התרגשתי. בשבילי עמוס הוא לא רק סמל לקנאביס, אלא סמל לחופש. עבורי הם לוחמי חופש, לפני שהם לוחמי קנאביס.

נתנו לנו לחכות בחוץ המון זמן, כשנכנסנו, נדמה לי שגם הוא התרגש. שמגיע איש זר, שמעריך את מה שהוא עשה, את המלחמה שלו. הרבה אנשים פשוט נעלמו. עמוס עזר להמון אנשים כפי שניר עזר, אבל ברגעי המצוקה, נשאר רק גרעין מאוד קטן ששם כתף.

אי אפשר שלא לזכור להם את העובדה שהם עושים משהו ענק, שהם עוברים על החוק כדי לעזור לאחרים. אני מקווה שעמוס יהיה חבר לכל החיים, כפי שניר חבר שלי לכל החיים. זה כבר הרבה מעבר לחברים, זאת משפחה, ואני חייב לדאוג להם כפי שהם דואגים לי.

נזהרנו שלא לדבר על קנאביס, הרי הכל מוקלט. דיברנו על החיים, ועל החלומות שלנו, על המשפחה שלנו. הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע למשפחתו, זה מה שהכי אוכל אותו, הניתוק מהם. סיפרתי לו על החיים שלי, על ההתמודדויות שלי, והודיתי לו.

אני לא יודע מה זה עשה לו, אבל הביקור מאוד חיזק אותי. עמוס בחור צנום ושברירי וכל העוצמה שלו היא ברוח. אצל עמוס, כמו אצל ניר, הצד הפיזי שלהם לא מרכיב בעוצמה שלהם. זה רק הנפש. ואני אוהב אנשים כאלה."

(עמ' 313. להזמנת הספר לחצו כאן)

מי בעצם העבריין בסיפור הזה?

"אני אביגיל, ואני קודם כל ולפני הכל אמא של יובל. יובל הוא גבר צעיר בן 27 עם אוטיזם, לא ורבאלי, עם בעיות קשות של ויסות חושי, חרדה, התנהגות, כל מה שמכירים כאוטיזם קלאסי. זה מה שמניע אותי, זה מה שהופך אותי למי שאני. מבחינתי הקנאביס הוא חלק ממסע לשיפור איכות החיים של הבן שלי והחברים שלו.

יובל נורא סבל. מגיל 12 הוא קיבל תרופות פסיכיאטריות כי היה מאוד קשה להתמודד איתו, בגיל 16 הוא גם פיתח אפילפסיה. המציאות בבית היתה שאני מרגישה כל הזמן כמו חייה ניצודה, שאני לא יודעת מתי הבן שלי יתנפל עליי ויתקוף אותי וינשך אותי, והוא בחור גדול. זה ברור שזה מגיע מסבל שלו ולא כי הוא רוצה להרע למישהו, אבל רמת המצוקה, או הטירוף, הן כאלה שאתה לא מבין מאיפה זה מגיע. זה נראה כמו משהו על הגבול, נוירולוגי או פסיכיאטרי, אבל הילד לא מדבר, אז אתה גם לא מבין מה עובר עליו.

בסופו של דבר, לא יכולתי להיות לבד עם הילד שלי. זאת חוויה מאוד קשה. יש לך ילד שאתה כל כך אוהב ואתה יודע שקשה לו ויש לו מוגבלות, וגם אתה מרגיש שאתה לא יכול לעזור לו, כי אם אתה איתו אתה מפחד. אני פוסט טראומטית. זה אומר לקנות רכב עם 7 מושבים, כדי שהוא יהיה במושב הכי אחורי, כדי שאם הוא מסתער עלי באמצע שאני נוהגת, יהיה לי זמן לעצור לפני שהוא מגיע אליי. אילו חוויות שמאוד קשה להסביר אותן למי שהוא לא הורה לילדים מיוחדים.

אחרי שדחו את הבקשה שלנו לרישיון לקנאביס, החלטתי להביא ליובל CBD. ידעתי שאני עוברת על החוק, אבל לא הרגשתי עבריינית, כי גם לא הגיוני שמוצר כמו CBD שנמכר ללא מרשם במדינות המערב, הופך להיות לא חוקי בארץ. אחר כך הבנתי שאני יותר מידי נאיבית וחשופה, היום אני יותר זהירה. אבל אז, יובל סבל, ולי היה חשוב למצוא מה עוזר לו, וכל השאר זה שטויות.

טסתי ללונדון עם הבן השני שלי, הזמנתי את המוצר שיגיע לבית שבו התארחתי ולקחתי את זה חזרה לארץ במטוס. אם זה משהו שיעזור לבן שלי, אז אני לא בדיוק אחת כזו שתוותר על זה בגלל פחד.

בדרך חזרה, צחקתי על זה עם הבן השני שלי, שהיה אז בן 17. כשעלינו למטוס אמרתי לו: "אמירי, אמא מבריחה סמים, אם תופסים אותנו - אני אומרת שזה אתה. למי יאמינו, לאישה בת 46 או לבחור צעיר בגילך?" ככה התמודדנו עם הסיטואציה. אנחנו משתמשים בבית בהרבה הומור סביב הנושא הזה. הבנים שלי יודעים שאמא שלהם, לא מעניין אותה כלום, "מתאבדת", אם צריך משהו הולכת עד הסוף, אין לה אלוהים.

בבית נתתי ליובל את זה, וזה היה כמו קסם. וואו. פתאום הוא התיישב על הכורסא בסלון, והסתכל בטלוויזיה. ויובל תמיד רץ, למעלה למטה, למעלה למטה. רץ לפה, רץ לשם. ופתאום הילד יושב ומסתכל בטלוויזיה. ואתה רואה אותו, פתאום אתה רואה את הנינוחות בגוף, את השלווה שכל כך חסרה לו מבפנים. מה צריך יותר מזה? יש לך ילד בן 21 שאת יודעת שהוא עם מוגבלות, את יודעת שהאוטיזם זה לנצח, כל מה שאת רוצה זה איכות חיים לו ולנו, לראות חיוך ושטוב לו."

(עמ' 134. להזמנת הספר לחצו כאן)

נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר

.